ריקי גל, שלמה ארצי, אהוד בנאי, אחינועם ניני, אביב גפן, ריטה, שלום חנוך ורבים אחרים מופיעים ב”פנים מוכרות”, ספר הצילומים החדש של אילן בשור, המציג דיוקנאות יוצרים ישראלים.

בועז כהן, חבר וקולגה, משוחח עם בשור ומגלה את תפיסת העולם הצילומית בשחור- לבן.

אילן בשור ואני חברים כבר 12 שנה. אז אמנם לא דחוף לי לדחוף את עצמי לכתבות ואחד השיעורים החשובים שלימד אותי העורך הראשון שלי היה למחוק את המילה “אני” מטקסטים שלי, אבל אי אפשר למחוק את האני שהולכים לכתוב על חבר, כזה שהכרת בגיל מעוצב ולא על ספסל הלימודים. יש ביננו פער גילים. כשהייתי בכיתה א’, בשור כבר העריץ את ג’ון לנון, כשלמדתי ללכת, הוא חרש את רחובות בואנוס איירס. אבל הפרשי שנים הופכים לחסרי משמעות מנקודה מסוימת ברצף חייך, ויצא לנו להפוך לחברים, לעבוד יחד ב”במחנה”, ב”מוניטין, וב”ידיעות אחרונות”, הוא צילם ואני ראיינתי עשרות אנשים. יש לנו בתי קבועים בתל- אביב, שבהם אנחנו חוזרים ונפגשים. הצגנו פעם תערוכה משותפת, צילומים שלו פלוס טקסטים ליריים שלי. הוא ביים את הוידאו קליפ לשיר “לונדון” של “החשמליות”, להקתי לשעבר. אני דחפתי אותו בעקשנות להוציא לאור ספר צילומים. אנחנו שונים, אבל קרובים. יש לנו ויכוחים לוהטים על מוזיקה ופוליטיקה, קולנוע ואופיו של הכדורגלן הישראלי. אני איש של טקסט. בשור חזר בדימויים ויזואליים. תמונות. הוא יודע איך מעצבים סיפור בעזרת העדשה.

בין רוק, אלכוהול וסיגריות

סיפור שניתן לפרשנויות שונות עולה גם מגלריית הפנים המוכרות בספר שלו, שנקרא- איך לא- “פנים מוכרות” (הוצאת ספריית מעריב). גברים מחוספסים משהו מסתירים פגיעות בעשן סיגריה. נשים מפתות, חזקות, יפות. אנשים שעשו משהו בחייהם ורובם בלתי ניתנים להפרדה מהביוגרפיה האישית של כולנו: ריקי גל, שלמה ארצי, אהוד בנאי, אחינועם ניני, אביב גפן, ריטה, שלום חנוך. ב”פנים מוכרות” שלל דיוקנאות יוצרים ישראלים, בתחומים שונים, בשחור-לבן ובפורמט רבוע. לא מז’אנר אלבומי הניצחון, שנוטים להדפיס כאן מידי פעם, אלא דווקא ספר שהתיאור “מכובדות” מתיישב עליו כמו כפפה על האגרוף של מייק טייסון. כדי להבין את תפיבת העולם הצילומית של בשור, כדאי להתעמק בתמונה של שלום חנוך. גם רון מייברג, שחיבר את ההקדמה לספר עמד על כך: “שלום חנוך של בשור, נשען על קיר ביתו, ממוסגר אלומת שמש חיצונית, היא תמציתו האמיתית של בשור. זה שאינו מוטרד מהצורך המסחרי להישאר בקדמת דבוקת הרצים במרתון הצילום הבלתי נלאה של התקשורת הישראלית, ובצורך האובססיבי שלה “לספק את הסחורה” “. כל מילה אמת. בשור נשאר נאמן לאינטגריטי שלו, גם כשעבודה שלו מתנגשת בערכים אופנתיים. את שלמה ארצי, לדוגמא, הוא צילם לעטיפת האלבום המצליח “אהבתיהם”, כשהוא מעשן כהרגלו סיגריה. על העטיפה של “אהבתיהם” המירו את שלמה-ארצי-עם-סיגריה בשלמה-ארצי-עם-פרח-בפה. בשור לא אהב את זה. הוא, כמו “אואזיס”, מחבר בין רוק, אלכוהול וסיגריות. בספרו הוא מחזיר את הכבוד לטבעות העשן ולאמת האמנותית שלו. ארצי, מעשן, במבט מצומצם עיניים, מביט אל מצלמה שלו. גם מיכה שטרית, מזוקן ורציני, אסף אמדורסקי על ספה מעוצבת ודני ליטני במשקפי השמש שהפכו לסמל מסחרי, צולמו כשהם מעשנים סיגריה בספר שלו. השחקן יגאל עדיקה אפילו מעשן סיגר. אילן בשור עצמו דוקא נגמל מעישון סיגריות.

חילוני, שוחר שלום ורודף צדק.

בגיל 50 עם אנרגיה של בן 16 ולהט למוזיקה של בן 25, הוא עדיין הולך להפגנות של השמאל, בדבקות, ממוקם פוליטית שמאלה מאורי אבנרי, נוסע על אופנוע גדול, קוואסאקי אי אן 500, כמו אחד מגיבורי התרבות שלו, אנרסטו צ’ה גווארה, לובש מעילי עור, נועל אולסטאר קונברס ושומע אלבומי גיטרות. אם הייתי צריך למצוא גבר ישראלי שיסמל את הדבר שהוא הכי רחוק מבורגנות שבעה ומרוצה מעצמה, אילן בשור הצלם יכול להצטלם לפוסטר הזה. בצבא הוא היה קצין בסיירת מובחרת, פטריוט, ולא במובן המכוער- לאומני של המילה. קיבוצניק, בן לעולים חדשים, שהאמין בחברה חדשה ולא בארץ קדושה. הלהט המהפכני שלו נשפך מכל עמדה שהוא מביע, בכל נושא שהוא. כשאני מבקש ממנו למנות גיבורים, דמויות שהשפיעו עליו, שחייו עוצבו בהשראתן, הוא שולף מיד את צ’ה גווארה, המהפכן שחצה את קובה על אופנוע. פרנסיס פורד קופולה, בזכות “ראסטי ג’יימס”, “אפוקליפסה עכשיו” ובעיקר “אחד מהלב” ובוב דילן, בגלל שהוא בוב דילן.

למרות שהוא כיום מהצלמים הבולטים בישראל ואחד הבודדים שהציגו תערוכות במקביל בנוי ובתל אביב, את הקריירה שלו הוא החל מאוחר ובאופן מקרי. עד גיל 30 עדיין היה בקיבוץ געש, אחרי שירות כ-ס’ מ”פ בסיירת אגוז, עבד במטעי האבוקדו כחקלאי חרוץ, ונתן יד גם במפעל לגופי תאורה של הקיבוץ. קורס ערב שלקח בקיבוץ שפיים השכן הצית בו את התאווה לעדשה ולצמצם.

“נמרוד, אחי, למד אז פיסול בבצלאל”, הוא מסביר, “ויום אחד הוא שאל מדוע אני לא נרשם לאקדמיה. לא היתה לי אפילו תעודת בגרות, כי בגיל 17 הרי נסעתי לבואנוס איירס, להורים שלי. אבל ניגשתי למבחני הכניסה והופתעתי לקבל מכתב שהתקבלתי. זה אילץ אותי לעשות שינוי קיצוני בכל צורת החיים והמחשבה.”

באותה תקופה, 1982-1986, כבר היה נשוי ואב לתינוקת, אבל התמסר ללימודים. “ארבע שנים, מהתקופות היפות בחיי”, הוא נזכר בנוסטלגיה. “הייתי קיבוצניק, מבוגר בהרבה מכל החבר’ה האחרים שלמדו שם, היתה לי ילדה בת שנתיים שהייתי רואה רק בסופי שבוע, אבל האווירה והלימודים העשירו אותי באופן שקשה לתאר”.

בשור הוא בכור מבין שלושת הבנים למשפחה שעלתה מארגנטינה ועיברתה את שמה מברושטיין לבשור. אמו חיה עד היום בגעש. אביו נפטר לפני כ-10 שנים ו”אני מתגעגע אליו כל יום”, אומר אילן. “הוא היה אדם מקסים וראשון ברשימת הגיבורים שלי”. בצילום שחור- לבן שאבד ואיננו- תמונת מחזור מארגנטינה של שנות ה-40 – מצולם בשור האב ליד ארנסטו צ’ה גווארה. אילן בשור, הבן, לובש לעתים קרובות את חולצת הטריקו עם פרצופו המפורסם של המהפכן הידוע, שחבר לפידל קסטרו, לחם למען אידיאלים וחוסל בג’וגלים בשנות ה-60. “יש משהו באנשים עם עמוד שידרה אידיאולוגי”, בשור מסביר את ההערצה. “צ’ה גווארה, כמו בוב דילן, ג’ון לנון, פרנסיס פורד קופולה ועוד כמה גיבורי תרבות שלי, רצה עולם יותר שוויוני וצודק. היה לו מצפון מוסרי, פנימי. אלה האנשים שאני אוהב ללמוד עליהם, להציב לעצמי כסוג של השראה. בישראל יש אנשים כמו יגאל סרנה, עלי מוהר, יהונתן גפן, ועוד, שגורמים לי להזדהות חזקה עם תפישתם. חילונים, שוחרי שלום, רודפי צדק. ישראלים שמסרבים להיסחף עם הזרם. אינדיבידואליסטים, בדרכם”.

עירום הוא רק חלק מהסיפור

בגלריה בצפון מנהטן, Tali’s Fine Art Gallery, הציגו את תערוכתו “קרקס בשחור- לבן” חיבור בין עירום נשי לבין תנועה, לוליינות, אתלטיקה, אש וחבלים תלויים, משחקי כדור וכלי נגינה. “עירום נשי הוא תחום עיסוק מגרה”, אומר בשור, “האמנות עוסקת בו מראשית היותה, כמו שמציירים נוף מאז ומתמיד”.

קשה לצלם עירום?

“לא, דווקא נעים… העירום בשבילי הוא רק חלק מסיפור, כמו בקולנוע. סרט תלוי לא רק בתמונות הנעות, אלא גם בתסריט, באיכות התאורה, בזויות הצילום. יש ערכים אמנותיים. אותו דבר בצילום סטילס”.

לעיתים קרובות אנשים מבלבלים בין פורנורפיה לבין ארוטיקה.

“בעיני ההבדל מאוד ברור. הגישה שלי היא אסתטית, מאוד מכבדת את המצולם או המצולמת. הם אנשים בעיני, קודם כל. לא אובייקטים בחלל, שאני משחק איתם כרצוני. אבל זה מקובל עליי שאנשים מגיבים בצורת שונות לצילומים שלי. בסך הכל, סוג של התרגשות מעירום הוא עדיין מאוד טבעי ואפילו יפה”.

כמי שהולך הרבה לגלריות ולתערוכות. מה דעתך על מה שקורה בתחום בארץ?

“זה שמשהו מוצג במוזיאון או בגלריה, לא הופך אותו אוטומטית ל’איכותי’ או ‘בעל ערך’. יש שרלטנות מסוימת בתחום הזה ולעתים קרובות מוצגות תערוכות לא חשובות, שלא מעשירות במיוחד את התרבות שלנו. בזמן האחרון הבנתי שאני צריך להנמיך את הציפיות שלי. לא לבקש גדולות ונצורות מתערוכות חדשות”.

בצילומים שלך בספר החדש, “פנים מוכרות”, יש הדים לעבודות של אמנים אמריקאים.

“אני מושפע ובטח בתת המודע שלי יש אין ספור דימויים ויזואליים. רק שהעולם הפנימי שלי ניזון מקולנוע, מספרות, מציור, ממוזיקה, לאו דווקא מצילומי סטילס של צלמים אחרים”.

למה בשחור-לבן?

“שחור- לבן הוא לא שגרתי, הוא אמנותי, הוא לא מסחרי. לא פונה למכנה המשותף הגדול. אני אוהב את זה ככה”.

הפריים הוא חלק מהמציאות

בשור הוא בעליו של סטודיו גדול לצילום במרכז תל אביב. הוא עוסק בצילום מסחרי, מודעות וקמפיינים שונים, עטיפות אלבומים ועוד. אבל במקביל מקפיד לתת לנפש את שלה. במגירות הוא מחזיק שלל גדול מצילומי ערים בעולם, שבהן ביקר ואותן אהב. כשאני מבקש ממנו למנות את חמש הערים הנבחרות שלו, בסגנון רוב- גיבור הסרט והספר “נאמנות גבוהה”, שהיה מחלק כל דבר לחמש קטגוריות- בשור לא מהסס לשניה. פריז, בואנוס איירס, ברצלונה, פראג וניו- יורק. הוא חרק אותן, צילם אותן, הנציח אותן. פריז, “בזכות האווירה וההיסטוריה, ז’ורז’ בראסאנס והקרואסונים הטריים בבוקר שמגישים לך ליד הקפה”. בואנוס איירס, “כי שם חייתי לפני הצבא- השדרות היפות, בתי הקפה, הנשים המרשימות ושפת האם שלי”. ספרדית מדברים גם בברצלונה “ואותה אני אוהב בזכות גאודי, חואן מירו, קולומבוס והים שנשקף מכל פינה”. פראג “כי היא עדיין משמרת את העולם של אתמול ומפני שהיא העיר של קפקא ושל קונדרה ושל ואצלב האוול”, ואת ניו יורק כמובן: “שיש לי כלפיה אהבה שלו תלויה בדבר כי העיר לא יפה במיוחד ולא מרשימה באופן יוצא דופן, אבל היא ריכוז עצום של תרבות, של אפשרויות להתבטא”.

לפעמים נדמה לי שצילום הוא דרך לא רעה להסתכל על העולם. אתה תופס פריים אחד מתוך מכלול שלם. פריים יפה, שאתה בורח וקובע.

“אני רואה את זה אחרת. אי אפשר לבודד את הפריים הזה מכל מה שמקיף אותו. אני לא יכול לחיות בכפר הירוק אוטיסט ומנותק מהמדינה שסביבי. אין לי אפשרות נשית לשתות את הקפה של הבוקר איתך ולהתמודד מהבעיות העצומות שהחברה שלנו מתמודדת איתן. זו הסיבה שאם יש במוצאי שבת הפגנה, אני מנתק את עצמי מהכורסא, סוגר את הטלוויזיה והולך כדי להצביע ברגליים”.

מי המצולם שגרם לך להתרגשות הגדולה ביותר?

“היו כמה אנשים שצילמתי ולא יכולתי להתעלם ממה שאני מרגיש כלפיהם. כאלה שיש בי הערכה לא רק ליצירה שלהם, אלא למה שהם מייצגים בעיני. סוג של אמת, אותנטיות, מחויבות לרעיון”.

שלום חנוך?

“גם. אותו צילמתי לא בסטודיו שלי, אלא בבית שלו וזו היתה חוויה. ראיתי כל כך הרבה הופעות שלו ואף פעם לא שבעתי ממנו. בשבילי הוא חלק מהישראלים היפים, שאותם באמת ניסיתי להכניס לספר שלי. השיקול בעריכת הספר היה גם מי, ולא רק איך. כלומר, מי האיש ומה הוא מייצג בשבילי, ולא רק איכות הצילום”.

מעט צלמים בישראל מוציאים ספרים, בניגוד לעולם.

“זה נכון, וזה חבל, אבל השוק קשה וההפקה של ספר צילומים ברמה גבוהה היא יקרה ומסובכת. מצד שני, אני רואה כל הזמן ספרי צילום שיוצאים בעולם- ויוצאים באמת המון- ורובם, בעיני, די סתמיים. הייתי רוצה שהמודעות לצילום טוב תהיה גבוהה יותר, שאנשים יקנו ספרי צילום כמו שקונים רומנים טובים”.

בועז כהן, אוגוסט 2002.